<h1>הרוקח סימן ש"ע</h1>
<h2>דף מד:</h2>
מנהג לברך בקריאת ההלל. במסכת תענית בפ' ג' פרקים (דף כ"ח) בגמרא אחד בטבת אמר רב ההלל דראש חדש לאו דאורייתא. רב איקלע לבבל חזנהו דקרו הללא בראש חדש סבר לאפסקינהו כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. מדלא אמר רב אתא לבי כנישתא אלא רב איקלע לבבל חזנהו דקרו הלילא, ש"מ דברכו על ההלל שאם לא בירכו תחילה היה לו לחשוב שלא יגמרו מדלא ברכו ש"מ ברכו אע"ג דמנהגא היא, וכן אנו עושין דלא גרע קריאת ההלל מקריאת התורה או לומד שצריך לברך. והא דאמרי' בפ' לולב וערבה (דף מ"ד) חביט חביט ולא בריך, דטלטול בעלמא הוא לא חשיבא למיקבע ברכה. ואשכחן בשני ימים טובים דמנהגא מברכינן דלא ליזלזלו ביה. ובפ' היה קורא ימים שאין יחיד גומר בהן ההלל דלא איפסיק ליה רבינא בר שבא משום דלא חשיב ליה, הרי שאין להפסיק בקריאת הלל כי אם מפני יראה או מפני הכבוד כמו בק"ש, על כן צריך לברך לקרוא את הלל, ובפ' הרואה הלל דרבנן, ובירושלמי דפיאה אם ראית הלכה רופפת הלך אחר המנהג פוק חזי מה עמא דבר. בפ' הקומץ רבה (דף ל"ה) כ"ז פני טבלא קיימת אפי' לקול' בתר מנהגא וכן אמר רבא (יבמות ק"ב ע"א) כבר נהגו העם חליצה במנעל. ובפרק א' דעירובין (י"ד ע"ב) בב' לחיין ובפ' ג' דמגילה. ירושלמי ר' זעירא איפסיק גידא של רצועתא שאל לרב הונא ולרב קטינא ושרו ליה איפסיק תנינות ושרון ליה דלא מן אולפן, פי' שלא כהלכה אלא מן המנהג.
